הגנת אי-שפיות

במשפט הפלילי, הגנת אי-שפיות היא אחת מדרכי ההגנה האפשריות לנאשם בכך שיטען כי אין להטיל עליו אשמה פלילית בגין הפרת החוק כיוון שהיה בלתי שפוי בעת שביצע את הפשע שבו הוא מואשם.^[1] הגנת אי-שפיות קיימת במשפט הפלילי של רוב מדינות העולם המכבדות זכויות אדם ושבהן שורר שלטון חוק, אולם מידת השימוש בהגנה זו שונה ממדינה למדינה.

בישראל

בשנת 1994 תוקן חוק העונשין ונחקק סעיף 34ח לפיו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש – (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה".^[2]

"אם בשעת המעשה" כלומר, אדם צריך לסבול מהפרעה נפשית בשעת המעשה. את המונח "חסר יכולת של ממש" ניתן לפרש באופן הבא: באופן מוחלט – כאשר אדם לא מבין כלל את מעשיו ואת התוצאה שעלולה לקרות לאור פעולתו. עם זאת, ברגע שיש ניצוץ או מעט מאוד של יכולת בסיסית, ואף כושר מינימלי להבנת המשמעות של המעשה, האדם נחשב לאדם כשיר פלילית והסייג לא יחול עליו.

כאשר מתקבלת הגנת אי-שפיות, עשוי הנאשם שלא לעמוד לדין או שלא להיענש, אלא להישלח לטיפול נפשי באשפוז או לטיפול מרפאתי. אף על פי שכיום ייתכן שהוא כשיר לעמוד לדין, נקודת הזמן העומדת לבחינה היא שעת ביצוע המעשה הפלילי. זאת משום שבבסיס הדין הפלילי צריכה לעמוד בחירתו של אדם אם לבצע מעשה או אם לאו.^[3] אם אדם פועל מתוך דחף לאו בר כיבוש - הרי שלא הייתה לו בחירה ולכן לא ראוי שנטיל עליו אחריות פלילית, והוא יזוכה באופן מלא.^[4]

חוק טיפול בחולי נפש^[5] מסדיר את תנאי האשפוז הפלילי של נאשמים שנקבע לגביהם שאינם יכולים לעמוד לדין. משך האשפוז הפלילי לא יעלה על עונש העבירה המקסימלי.^[6] אם תמה תקופת האשפוז הפלילי, מבלי שהשתקם המטופל, יש להעבירו לאשפוז אזרחי, ממנו קל יותר להשתחרר. באשפוז אזרחי, אחת לחצי שנה תבחן ועדה האם יש להשאיר את המטופל באשפוז.

היסטוריה של הסעיף

בסעיף הישן, הוחל הסייג רק במקרים של חלל תודעתי - בהם הנאשם אינו מודע למעשיו. הסעיף כיום מכיר בשתי חלופות- פגיעה ביכולת הקוגניטיבית-הכרתית להבין את המעשה, יחד עם פגיעה ביכולת הרצונית להילחם בדחף פנימי ולכבוש אותו.^[7] הרחבה זו של הסייג נעשתה ערב התיקון באמצעות פרשנות השופטים הפוסקים.^[8] לכן, בשל יישובו של השינוי עם המצב הקודם לו, סייג זה נמנה בין הסעיפים הבודדים שנכנסו לתוקף מיד עם פרסום התיקון, ולא לאחר שנה מיום הפרסום כשאר הסעיפים.^[9]

נטל ההוכחה בסייג

נטל ההוכחה בסייגים הוא לפי סעיף 34ה: "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית".^[10] כל אדם חזקה עליו שהיה שפוי בעת ביצוע העבירה כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. בעבר, נאשם שרצה ליהנות מהסייג היה צריך להוכיח במאזן הסתברויות ואילו כיום עליו לעורר ספק סביר בלבד על מנת להעביר את נטל ההוכחה לתביעה.^[11]

הגדרת מחלת נפש לצורך הסייג

חוק העונשין, והסייג בפרט, אינו מגדיר מהי מחלת נפש. גם בחוק לטיפול בחולי נפש אין הגדרה. אם כן, קיומה של מחלת נפש לצורך החלת הסייג תיקבע על ידי בית המשפט כפי שמגדיר הסייג. ביכולתו של בית המשפט להיעזר בחוות דעת מומחים ולהתעדכן בשינויים בעולם הפסיכיאטריה ובריאות הנפש, אולם הסמכות נתונה בידי בית המשפט.^[12] בעבירת הרצח, בה אין לשופט שיקול דעת במתן העונש,^[13] בולט הקושי בהיעדרה של הגדרה מפורשת למהי מחלת נפש. בכל עבירה אחרת, בה יכול בית המשפט להפעיל שיקול דעת במתן העונש, ניתן להרשיע באחריות מופחתת, תוך התחשבות בנסיבות המעשה שאינן עולות כדי מחלת נפש, וכך לתת עונש קל יותר.^[14]

לקריאה נוספת

הגנת אי-שפיות בדין הישראלי

יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים. תל אביב: דיונון, תשס"ח-תשס"ט.
יורם רבין, יניב ואקי, דיני עונשין כרך ב' (מהדורה שלישית, 2014).
גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ג (2010).
עדי פרוש, אי-שפיות, היעדר שליטה וסעיף 34 ח של חוק העונשין (תיקון מס’ 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד- 1994. עיוני משפט 1997;כ"א(1):139-171.
דוד א. כהן, אחריות מופחתת ואי-שפיות במשפט הישראלי: סקר פסיקה ישראלית קיימת וחקיקה חדשה. שיחות: כתב-עת ישראלי לפסיכותרפיה 1995;‏10(1):60-65.
מרדכי קרמניצר, נטל השכנוע בעילות אי-שפיות ושכרות. הפרקליט 1977;ל"א:465-484.
ע"פ 4473/03 מארק שטרייטנר נ' מדינת ישראל, ניתן ב־29 באוקטובר 2007.

הערות שוליים

↑ עו"ד רוזנר דרזנר, הגנת אי שפיות בעבירת רצח - היקף אחריות פלילית, באתר דין – עורכי דין ומידע משפטי בישראל. ‏10/04/2011.
↑ חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 34ח (להלן: חוק העונשין).
↑ חוק העונשין, ס"ח 19.
↑ רע"פ 2675/13מדינת ישראל נ' רפאל וחנון(3.2.2015).
↑ חוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991 (להלן: חוק לטיפול בחולי נפש).
↑ אורי שטרוזמן, "כליאת שווא של מאושפזים בבתי חולים לחולי נפש" הסניגור, סקירות מקצועיות 179, 4, 2012.
↑ ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (5) 724 (2004).
↑ משה אדד, חנה חימי "שפיות ואי שפיות- בראי הפסיקה בארץ" צוהר לבית הסוהר 49, 13, 2010.
↑ חוק העונשין, תיקון ביניים, ס"ח 13(1).
↑ חוק העונשין, ס"ח 34ה.
↑ חוק העונשין, ס"ח 34כב(ב).
↑ ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 22.2.07).
↑ חוק העונשין, ס"ח 300
↑ חוק העונשין, ס"ח 300א

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

[1] עו"ד רוזנר דרזנר, הגנת אי שפיות בעבירת רצח - היקף אחריות פלילית, באתר דין – עורכי דין ומידע משפטי בישראל. ‏10/04/2011.

[2] חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 34ח (להלן: חוק העונשין).

[3] חוק העונשין, ס"ח 19.

[4] רע"פ 2675/13מדינת ישראל נ' רפאל וחנון(3.2.2015).

[5] חוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991 (להלן: חוק לטיפול בחולי נפש).

[6] אורי שטרוזמן, "כליאת שווא של מאושפזים בבתי חולים לחולי נפש" הסניגור, סקירות מקצועיות 179, 4, 2012.

[7] ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (5) 724 (2004).

[8] משה אדד, חנה חימי "שפיות ואי שפיות- בראי הפסיקה בארץ" צוהר לבית הסוהר 49, 13, 2010.

[9] חוק העונשין, תיקון ביניים, ס"ח 13(1).

[10] חוק העונשין, ס"ח 34ה.

[11] חוק העונשין, ס"ח 34כב(ב).

[12] ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 22.2.07).

[13] חוק העונשין, ס"ח 300

[14] חוק העונשין, ס"ח 300א

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]