1. גם בשירותים הציבוריים לנשים אפשר לעיתים למצוא משתנות. שני הסברים אפשריים: תופעת ה-SheMale שנותנים לה מענה, או פתרון לילדים שמצטרפים לאמהות שלהן. עוד הצעות?
2. ואם כבר בביוב עסקינן, אז אין פה (כמעט) פחי אשפה במרחב הציבורי. לפעמים זה גורם למצב מעט מלחיץ שעלול להוביל להתנגשות של כמה איסורים צולבים. כך למשל, הגעתי לתחנת מטרו עם כוס שתיה, אבל ברציפים לא נמצא אף פח ונאלצתי לעלות לרכבת עם הכוס (ריקה) ביד. אז אומנם לא לכלכלתי את הסביבה, אבל הייתי עלולה להיקנס על שתיה ברכבת – שהיא כמובן אסורה. עברו עוד 20 דקות בערך עד שמצאתי פח.
3. ולסוג אחר של טינופת: מסתבר שבסינגפור יש תרבות מאורגנת של שיימינג. כך למשל, יש אתר אינטרנט שהציבור יכול לפרסם בו פוסטים עם תלונות - על שכן שתלה את הכביסה שלו בצורה שפוגעת בחזית הבניין, או נהג שהתפרע על הכביש. ברדיו שמעתי תשדיר (ממשלתי בוודאי) שקורא לסינגפורים לא להשתמש באינטרנט להפיץ שמועות (או את הזדוניות שבהן).
4. בניגוד לישראל, אם מישהו כבר נחשף באינטרנט בגלל התנהגות קלוקלת, למשל התבטאות מעליבה נגד האזרחים הסינגפורים, הוא נדרש לשלם על כך מחיר אישי. כבר כמה אנשים שהתגוררו בסינגפור נאלצו לעזוב אותה בעקבות אירועים כאלו.
5. לצד כל האיסורים האחרים במדינה, האינטרנט בסינגפור כמעט חופשי. חוץ מפורנו.
6. המטרו הוא כלי תחבורה ציבורי משמעותי במדינה, אבל אי אפשר להגיע מנקודה א' לנקודה ב' בלי לעבור לפחות בשניים או שלושה מולים בדרך. חווית הקניות ובזבוז הכסף (לרוב במחירים לא הגיוניים) היא חלק מהותי מהחיים כאן ואי אפשר להימלט ממנה.
7. אפרופו מטרו ותשלום על טעויות ומחדלים - שר התחבורה הסינגפורי התפטר ממש לאחרונה בגלל עיכובים בזמני הגעת המטרו. זאת למרות שהעיכובים נגרמו בכלל בגלל בעיות באספקת חשמל. מישהו מדמיין את שר התחבורה כץ עושה משהו דומה?
8. כשאני מדברת על mall אל תדמיינו את שוק הלילה בבנגקוק. ריכוז המותגים פה חסר תקדים – בטח הריכוז הגבוה ביותר בעולם של חנויות לואי ויטון לנפש. בכל קניון מצ'וקמק שנכנסים אליו יש יותר חנויות של מותגי על ממה שיש בכל ישראל. גם אם משווים את זה לארה"ב או אירופה, אין לזה תחרות. ככה זה כשעשירי האזור (סין, אינדונזיה, רוסיה) מחפשים דרכים להלבין כסף.
9. במתחמי אוכל אופנתיים מגישים סכו"ם במקום צ'ופ סטיקס וכמות בתי הקפה המערביים הולכת וגדלה בשנתיים האחרונות. לדברי צעירים ששוחחתי איתם האינסטגרם אחראי לשינויים האלה.
10. כמות המותגים המטורפת, עומדת בניגוד לכמות הכלבים או חתולי הרחוב (רמז: פחות ממספר חנויות לואי ויטון במרכז העיר).
11. וזה לא בגלל שאין מי שיטפל בחיות. כדי לאפשר למכונה הסינגפורית לעבוד כמו שצריך ולייצר כמה שיותר כסף, הנורמה היא שבכל בית יש עוזרת, לרוב פיליפינית ששכרה הוא כמה מאות דולרים בחודש (פלוס כמובן מס בגודל זהה לממשלה). הדירות מתוכננות מראש עם יחידה לעוזרת.
12. ואם כבר דירות, אז לפי חוק כל כמה שנים הורסים את הבניינים ומקימים חדשים. תארו לכם איך הערים בישראל היו נראות עם מדיניות כזו.
עכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה למדינה המשוגעת שלנו, שאמנם השרים בה לא מתפטרים בגלל מחדלים, אבל כן חולקת עם סינגפור את החום והלחות. לפחות אנחנו יכולים להשמיץ כאוות נפשנו את מי שאנחנו רק רוצים בלי לשלם על זה שום מחיר.
