אורי צבי גרינברג

אורי צבי גרינברג

לידה	22 בספטמבר 1896 ט"ו בתשרי ה'תרנ"ז ביאלה קמיין , האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	8 במאי 1981 (בגיל 84) ה' באייר ה'תשמ"א רעננה, ישראל
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
תאריך עלייה	4 בדצמבר 1923
מדינה
שם עט	אצ"ג, אורי צבי טור מלכא
תחום כתיבה	שירה, פובליציסטיקה
סוגה	שירה עברית, מאמרים ומסות
זרם ספרותי	אקספרסיוניזם
שפות היצירה	יידיש, עברית
תקופת פעילות	1911–1981 (כ־70 שנה)
מפלגה	תנועת החרות
בת זוג	עליזה גרינברג
פרסים והוקרה	פרס ישראל (1957) פרס ביאליק (1977) פרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש (1978) פרס ניומן (1965)
חבר הכנסת 14 בפברואר 1949 – 20 באוגוסט 1951 (שנתיים ו־6 חודשים) כנסות 1

ורשה 1922. משמאל לימין: אסתר שומיאטשר-הירשביין, מנדל אלקין, פרץ הירשביין, אורי צבי גרינברג, חנה קציזנה, אלתר קציזנה ואסתר אלקין

אוּרי צבי גרינברג (בראשי תיבות: אצ"ג; ובשמו העברי אורי צבי טור מלכא; 22 בספטמבר 1896 – 9 במאי 1981) היה משורר, סופר ועיתונאי ישראלי, מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטים בשירה העברית בכל הזמנים, חבר הכנסת הראשונה מטעם סיעת חרות. חתן פרס ישראל לספרות יפה (1957) וזוכה שלושה פרסי ביאליק לספרות יפה (1947, 1954, 1977).

קורות חייו

נולד בט"ו בתשרי, חג הסוכות בעיירה בילקמין שבגליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית, כיום באוקראינה, למשפחה חסידית. מצד אמו, בת שבע לבית לנדמן, היה צאצא של האדמו"ר רבי אורי מסטרליסק ("השרף"), ונקרא על שמו. אביו, הרב חיים גרינברג, היה האדמו"ר מגלינא, מצאצאי רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב ורבי מאיר מפרמישלן. כשהיה בן שנה וחצי, עברה משפחתו לבירת גליציה המזרחית, למברג (לבוב).

בשנת 1912 פרסם את שיריו הראשונים בעברית וביידיש. ביידיש - ערגיץ אויף פעלדער ("אי שם בשדות") 1915. בשנים 1915–1918, במלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא האוסטרו-הונגרי ולחם במערכה על סרביה במלחמת העולם הראשונה. בסמוך להכרזת פולין על עצמאותהּ בשנת 1918, נערך פוגרום ביהודי לבוב, ואצ"ג, הוריו ושש אחיותיו ניצלו בנס. חוויה זו השאירה עליו רושם בל-יימחה; רושם שיבוא לידי ביטוי בשירתו. בשנות ה-20 ראה גרינברג בחזונו כי כל יהודי העולם יושמדו, וב-1931 אף כתב את השיר "בָּאֵי במחתרת", שבו הוא מתאר את שני היהודים האחרונים שנותרו בעולם פוגשים זה את זה במחילה מתחת לקרקע. באותן שנים חלם כי יהודים נחנקים ונשרפים לאלפיהם.

גרינברג עלה לארץ ישראל ב-4 בדצמבר 1923 (על פי הודעתו בכתב העת "קונטרס" מיום ו' טבת תרפ"ד-14 בדצמבר 1924), כחלק מהעלייה השלישית. שיריו התפרסמו בשני השבועונים המרכזיים של מפלגות הפועלים, "קונטרס" ו"הפועל הצעיר", וציבור הפועלים אימץ אותו בהתלהבות. עם מותו של לנין ב-1924, פרסם גרינברג ב"קונטרס" הספד פיוטי. ביוני 1925 הזמין אותו ברל כצנלסון, לכתוב בגיליון הראשון של יומון ההסתדרות "דבר". במקביל, פרסם כתב-עת משלו, "סדן", שהופיע לראשונה בכסלו תרפ"ה. דבריו של גרינברג בביטאונים השונים של תנועת העבודה היו קיצוניים בתוכנם ובאופן ביטויים, ומאז 1924 ועד סוף 1927 הם פורסמו בעיתון דבר ללא צנזורה. במהלך תקופה זו גם הופיעו מאמרים שיצאו להגנתו מפני ביקורת שנכתבה עליו בעיתונים אחרים. ראשי תנועת העבודה הפגינו כלפיו סובלנות עד שלב מאוחר מאוד יחסית, עד שנת 1928.

לאחר מאורעות תרפ"ט העביר ביקורת חריפה על הדרך שבה התמודד היישוב העברי עם מצבו, וחש כנביא שנבואתו התגשמה. בשלב זה החל הקרע בינו לבין תנועת העבודה. בשנת 1930 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והחל לפרסם בעיתון שהיה מזוהה עימה אז "דואר היום". הוא התחבר ליהושע ייבין ולאב"א אחימאיר, והוצב במקום השני ברשימה הרויזיוניסטית, אחרי זאב ז'בוטינסקי, ברשימת המועמדים לקונגרס הציוני ה-17. הקרע בינו לבין מחנה השמאל העמיק עוד יותר לאחר פרסום "ספר הקטרוג והאמונה" בשנת 1937, שבו האשים את אנשי קיבוץ משמר העמק (אותו כינה "הפקר העמק") על ההבלגה שנקטו כנגד הפורעים הערבים, וקילל אותם בהשראת קללת דוד את הר הגלבוע: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף". בעקבות ביקורת זו, נודה על ידי מפא"י ועל ידי הנהגת היישוב, והפך למשורר המחנה הרוויזיוניסטי. הוא ביטא בעקביות השקפה לאומית מיליטנטית. אחת משורותיו המפורסמות היא: "ואמת היא תורת בר כוכבא, גם בנפול ביתר".

בעקבות הנידוי, עזב את הארץ וחזר לפולין. הכאב שליווה את העזיבה בא לידי ביטוי ברבים משיריו. בשנים 1931–1935 ערך בוורשה את העיתון היידי של התנועה הרוויזיוניסטית, "די וועלט" (יידיש: "העולם"). ב-1936 חזר לארץ ישראל וב-1937 שב לפולין וערך שם את העיתון "דער מאָמענט" (יידיש: "הרגע"). הגיע שוב לארץ ישראל ב-1939, שבועיים אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה. הוריו ובני משפחתו נרצחו בשואה. אובדן הוריו זעזע אותו עמוקות והוא זה שגרם, כנראה, למעצור בכתיבתו. תחושת האשם שלו, של "הבן הבורח", באה לידי ביטוי בשירים שכתב אחר-כך, "שיר אמי והנחל", למשל, או "קינת הבן בברחו מבית אביו ואמו" (בתוך רחובות הנהר, 1951). עד נישואיו חי וגר בארץ עם משפחת ידידו וחברו לדרך ד"ר יהושע ייבין.

גרינברג נבחר לאספה המכוננת מטעם תנועת החרות (לאחר שראש התנועה מנחם בגין שיבץ אותו במקום השני ברשימתה לכנסת) ב־1949 ושימש חבר הכנסת בכנסת הראשונה, בה היה חבר בוועדת החינוך והתרבות. עם זאת, הוא סירב להשתתף בדיוניה ולאורך כל כהונתו בכנסת נשא ארבעה נאומים בלבד. כהונתו הסתיימה עם סיום כהונת הכנסת, באוגוסט 1951.

בשנת 1950 נישא למשוררת עליזה גורביץ', שהייתה צעירה ממנו ב-30 שנה, והיה נשוי לה עד מותו (אחותה של עליזה הייתה נשואה לשמואל תמיר). במהלך שבע שנות נישואיהם הראשונות נולדו לבני הזוג חמישה ילדים: חיים צבי, בת שבע שלום ציון, רבקה חבצלת לב ציון, יוכבד רחל בת ציון ודוד יהונתן. הזוג גר זמן מה בתל אביב, אחר כך בירושלים, ובשנת 1954 עברו להתגורר בשיכון ותיקים ברמת גן, בבית שבנו על מגרש שהעניקה העירייה למשורר.

בשנת 1957 זכה אצ"ג בפרס ישראל לספרות יפה, ב-1965 זכה בפרס ניומן, וב-1978 זכה בפרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש.

בשנת 1977 קיבל אצ"ג תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן.

לאחר מלחמת ששת הימים הצטרף אצ"ג לאישי רוח רבים שהקימו את התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

אצ"ג נפטר בה' באייר תשמ"א (9 במאי 1981) ברעננה ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. על-פי עדותה של רעייתו, כאשר היה בהכרה מעורפלת בסוף ימיו לא דיבר אלא ציטט שורות מתוך שירים שלו. באותה תקופה סעד אותו המשורר מירון איזקסון שגרינברג חיבב וראה כמשורר מתחיל בעל פוטנציאל רב.

על שמו נקראו כמה רחובות בערי ישראל. ב-1999 הוקם בירושלים בית אורי צבי (בעבר כונה "בית מורשת אצ"ג") במטרה להנחיל את מורשתו ושירתו לציבור הרחב. בית אורי צבי ייסד פרס על שמו.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים ומספרו ARC. 4* 1553.

הערכת דמותו

דוד בן-גוריון קשר לגרינברג כתרים של נביא או משורר-נביא. המשורר חיים נחמן ביאליק אמר בהתייחסו לגרינברג: "אִם הַמְשׁוֹרֵר מְטַפֵּס עַל הַקִּירוֹת, כַּנִּרְאֶה הוּא רוֹאֶה דְּבַר-מָה שֶׁמֵּעֵבֶר לָהֶם". חוקר הספרות דן מירון הכתיר את אצ"ג כ'גדול המשוררים בדורו'.

יצירתו

כתב העת אלבטרוס אשר פרסם שירה חדשה, 1923

שירתו מורכבת בדרך כלל משירים בעלי יריעה רחבה מאוד, ושורות גדולות ורחבות. אצ"ג לא הסתפק בכתיבת שירים ייחודיים, אלא גם הגן על שיטתו במניפסטים כדוגמת "כלפי תשעים ותשעה", שבו הוא מציג את עצמו כלוחם בודד מול הממסד הספרותי כולו (אחד מול תשעים ותשעה), שם הוא כותב: "הַמְשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְהַבִּיעַ אֶת תּוֹרַת הַיְּהוּדִי הַפִּרְאִי, וְאֶת הַמַּצָּב הַקָּטַסְטְרוֹפָלִי שֶׁל הָאֻמָּה". בעקבות כך, התנגד אצ"ג לכתיבת שירה עברית חדשה בז'אנרים הקלאסיים ("למשורר עברי אסור לכתוב סונטות"), ובעד כתיבה אקטואליסטית שתביע את המצב כפי שהוא לאשורו. לדעתו על השירה לפרוץ לתחומים חדשים, שטרם חדרה אליהם.

נציגי "הסיעה המקסימליסטית בארץ ישראל" בתנועה הרוויזיוניסטית - מימין לשמאל: יהושע ייבין, אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר, 25 ביוני 1927

בשירתו, אצ"ג מבטל את ההפליה בין מילים ממשלבים שונים, והוא מכניס תחת כנפי השירה הכול: שפה גבוהה, תנ"כית, סלנג, יידישיזמים, מילים לועזיות. ניתן למצוא בשיריו בזו לצד זו דמויות שונות מאוד ומגוונות, מההיסטוריה היהודית (דוד המלך, משה), מהפילוסופיה (ברוך שפינוזה) ומהמיתולוגיה הנוצרית. בשירתו המוקדמת, הושפע אצ"ג מאוד מהפילוסופיה של פרידריך ניטשה ומרעיון "מות האלוהים" שלו. הוא הושפע גם מהמיתולוגיה היהודית, כדוגמת השימוש בביטוי "האלף השישי" – ביטוי אסכטולוגי יהודי עתיק.

אצ"ג מנתק את הלשון מכבליה הלוגיים והדקדוקיים. הדימויים בשיריו חריפים וחזקים, והמשמעותי שבהם איננו ההרמוניה עם משמעות השיר, אלא ההעצמה של חוויות הרגע. דימוייו מעמידים לעיתים רבות חיץ בינו לבין הקורא, מכיוון שאצ"ג הרשה לעצמו לצעוד מעבר למובנות הרגילה לקורא העברי:

”וְהָעֶרֶב הַמְדֻמְדָּם מָשׁוּל לְחֶלְקַת הַחִתּוּךְ לְאַחַר שֶׁהֻתַּז הָרֹאשׁ. וְיֵשׁ אוֹתוֹ הָרֵיחַ.”

או:

”וְהָעֶרֶב כַּגָּמָל גַּם הוּא בְּצִמְאוֹנוֹ הָרַב יוֹרֵד וּבָא אֶל הַדָּם בְּגַעֲגוּעִים מְרַצְּחִים.”

בשיריו של אצ"ג, כמאפיין אקספרסיוניסטי, אין משקל מטרונומי ואין חריזה קבועה. את המסרים הפואטיים הוא מעביר באמצעות חיתוך השורות.

מכלול יצירתו רחב יריעה. דן מירון עורך את הוצאת כתביו מוסד ביאליק. עד היום יצאו לאור 21 כרכים מכתביו וכרכים נוספים מתוכננים לצאת בהמשך.

ספריו

• ערגיץ אויף פעלדער (1915)
• אין צייטנס רויש (1919)
• מעפיסטא (1921, 1922)
• פארנאכטענגאלד (1921)
• קריג אויף דער ערד (1921)

• 

  גרינברג יושב עם הצייר האקספרסיוניסט יצחק פרנקל

  אימה גדולה וירח (1924)
• הגברות העולה (1926)
• חזון אחד הלגיונות (1928)
• אנקריאון על קוטב העצבון (1928)
• כלפי תשעים ותשעה - מסה ספרותית (1928)
• אזור מגן ונאום בן הדם (1929)
• כלב בית (1929)
• ספר הקטרוג והאמונה (1937)
• מן החכליל ומן הכחול (1949)
• על דעת הנס הנכסף (1950)
• רחובות הנהר - ספר האיליות והכח (1951)

ראו גם

• דיוקן אורי צבי גרינברג (תג'ר)

לקריאה נוספת

• אורי צבי גרינברג - כל כתביו, הוצאת מוסד ביאליק
• אורי צבי גרינברג - בעובי השיר מבחר שירים, הוצאת מוסד ביאליק
• דן מירון, אקדמוּת לאצ"ג, הוצאת מוסד ביאליק
• גדעון קצנלסון, גולף הכלים של הכוסף: מסות על שירת אורי צבי גרינברג, בעריכת אבידֹב ליפסקר, תל אביב: ירון גולן, 1993
• שלום לינדנבאום, שירת אורי צבי גרינברג: (העברית והיידית) קווי מיתאר, הוצאת הדר, 1984
• ישראל אלדד, דמע ונגה, דם וזהב - עיונים בשירת אורי צבי גרינברג, הוצאת שוקן, 2003
• מרים ייבין, כמו יומן: הגיונות, והגיגים ומחשבות מיומן השיחות שניהלה מרים ייבין עם המשורר בשנים 1940-1948, ליקטה, ערכה והתקינה לדפוס גאולה כהן, בית מורשת אורי צבי גרינברג, תשס"ג, 2003, ירושלים, (עם א"צ גרינברג).
• שמואל הופרט, קודקוד אש, במחיצתו של המשורר אצ"ג, ספר חדש המגלה פרטים חדשים ומעניינים על חייו והשקפתו של המשורר
• עידו בסוק, בצל פרדסים על אדמה מצורעת - על יצירתם של אורי צבי גרינברג ומשה סמילנסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד
• חנן חבר, מולדת המוות יפה - אסתטיקה ופוליטיקה בשירת אורי צבי גרינברג, הוצאת עם עובד
• חנן חבר, שירת המנהיג ומנהיגות השירה: אורי צבי גרינברג וזאב ז'בוטינסקי, בתוך: אבי בראלי ופנחס גינוסר (עורכים), איש בסער, עיונים: סדרת נושא, 2004, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 253 - 282.
• ש"י פנואלי, אורי צבי גרינברג, ב-"מאזנים" ניסן-אייר תשי"ט, ע' 401–407.
• אבידב ליפסקר, שיר אדום שיר כחול: שבע מסות על שירת אורי צבי גרינברג ושתיים על אלזה לסקר שילר, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2010.
• אורית מיטל, לשנוא גם את אשר אהבנו - משפחה ולאומיות בשירת אורי צבי גרינברג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018
• מרדכי גלדמן, אוכל אש, שותה אש - עיונים פסיכואנליטיים ביצירות של פו, אצ"ג ושייקספיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד
• תמר וולף-מונזון, לנגה נקדת הפלא הפואטיקה והפובליציסטיקה של אורי צבי גרינברג בשנות העשרים
• תמר וולף-מונזון, "'מיין משיחישער ברודער, שלמה', לזיקתו הנפשית של אורי צבי גרינברג אל ר’ שלמה מולכו", מחקרי ירושלים בספרות עברית י"ח, תשס"א 2001. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• עליזה קורב בונפיל, שם מלים נשתקות, ספרי הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012 / תשע"ב.
• אילת נגב, "אורי צבי גרינברג: אורי־צבי גרינברג אמר לי: אַת אשה מסוכנת", בפרויקט בן-יהודה
• שלמה יניב, בין 'מעשה' ל'בלדה' בשירתו של אורי צבי גרינברג, דפים למחקר בספרות 7, 1990, עמ' 7–24. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• ד"ר אברהם הגורני-גרין, לנושא השואה בשירתנו, עיון בשירי: אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, דוד פוגל, אבא קובנר, דוד רוקח, איתמר יעוז-קסט, אבנר טריינין, יעקב בסר, רבקה מרים, הוצאת עקד, 1970.
• גבריאל מוקד, תפישות היהדות של חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון, ואורי צבי גרינברג, עמדה חדשה, עכשיו, תל אביב, 2014.
• עין טור-מלכא – במלואת מאה ועשרים שנה להולדתו של אורי צבי גרינברג, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.
• נירית קורמן, 'הגברות העולה על גדותיה בשירי אורי צבי גרינברג בשנות העשרים', עיונים: כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל 29, 2018, הוצ' מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון, עמ' 53 - 81.
• אבי-רם צורף, 'ברנר בעטו של אצ"ג: מושלכות, יתמות ו'ספרות ייעודים' ', עיונים: כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל 30, 2018, הוצ' מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון, עמ' 39 - 63.
• אורי צבי גרינברג – מאמר גנוז (ההדירה: יהושבע סמט שינברג), דחק, כרך יד', 2022.
• קארין נויבורגר-טויטו, הר ירוק ואהבה: אורי צבי גרינברג הצעיר ותולדותיה של השירה היהודית החדשה, הוצאת מאגנס, 2023
• דן מירון, במבחן מבטם של האבות: פרקים מתוך אוטוביוגרפיה ספרותית, הוצאת בלימה, 2024
• דן מירון, צמתים וצמרות: מסעות וחניות ביערות השירה העברית של אורי צבי גרינברג, הוצאת מוסד ביאליק, 2025
• דן לאור, "דיוקן המשורר כאיש ציבור", בתוך: המאבק על הזיכרון, עם עובד, 2009.

קישורים חיצוניים

• בית מורשת אורי צבי גרינברג
• שיחות וידאו על אצ"ג, באתר "העברים"
• כתבי אורי צבי גרינברג, בפרויקט בן-יהודה
• מידע על אורי צבי גרינברג בקטלוג הספרייה הלאומית
• ארכיון אורי צבי גרינברג, בספרייה הלאומית
• אורי צבי גרינברג, באתר הכנסת
• אורי צבי גרינברג, באתר כנסת פתוחה
• אורי צבי גרינברג, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• אורי צבי גרינברג, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• הספרים של אורי צבי גרינברג, באתר "סימניה"
• כרטיס הקבר של אורי צבי גרינברג, באתר הר הזיתים
• כתבות ומאמרים על אורי צבי גרינברג, מתוך בלוג "הספרנים", הספרייה הלאומית
• יאיר שלג, ‏נביא הקטרוג והאמונה: ארבעים שנה למותו של אצ"ג, בעיתון מקור ראשון, 4 ביוני 2021
• במלאת 35 שנים למותו של אורי צבי גרינברג: מכתבים המבטאים את השקפת עולמו הפוליטית, בבלוג של ארכיון המדינה, 9 במאי 2016
• אורי צבי גרינברג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אורי צבי גרינברג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

אודותיו

• ר' בנימין, "אורי צבי גרינברג: ספר הקטרוג והאמונה", בפרויקט בן-יהודה
• ישראל כהן, "אורי צבי גרינברג 1", בפרויקט בן-יהודה
• שמואל ארני, ‏על "מלכות ישראל" בשירתו של אורי צבי גרינברג, באתר "דעת", מתוך: ישראל ייבין (עורך), בעקבי השיר א, ירושלים, תש"ט
• ישראל אלדד, ‏איתן, באתר "דעת", מתוך: ישראל ייבין (עורך), בעקבי השיר א, ירושלים, תש"ט
• אריה אלדד, ארבעה שערים לשירת אצג, האוניברסיטה המשודרת, גלי צה"ל
• אריה ליפשיץ, ‏בשירה העברית הצעירה, באתר "דעת", מתוך מצודה, תש"ה ג-ד
• פנחס גינוסר, אורי צבי גרינברג ועליית גראבסקי, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 546-523
• הלל ויס, ‏נס הר-הבית בשירת אצ"ג, נתיב 92, מאי 2003
• אריק א., "העירום, השעיר והקדמון" - על האפוס של האני בשירה המוקדמת של אורי צבי גרינברג בא"י, יקוד, 30 באוגוסט 2010 (סדרת מאמרים)
• זאב גלילי, אורי צבי גרינברג – המשורר שחזה את השואה, באתר "היגיון בשיגעון", 20 באפריל 2009
• רות בונדי, אצ"ג - דיוקנה של שלהבת - חלק א', דבר, 4 בספטמבר 1964, חלק ב', דבר, 4 בספטמבר 1964
• אורית מיטל, המחיר שאצ"ג יצטרך לשלם כדי להיות ביאליק, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2007
• יהודה ויזן‏, על קוטב העיזבון: במלאת 30 שנה למותו של אורי צבי גרינברג, באתר וואלה, 6 במאי 2011
• אבידב ליפסקר, לשחזר את האתמול המתלבט של השירה העברית, באתר News1 מחלקה ראשונה, 12 בינואר 2010
• גדעון עפרת, אצ"ג והאמנות הישראלית, באתר "המחסן של גדעון עפרת",
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אצ"ג, באתר "חיים של אחרים", 30 באפריל 2013
• זאב ייבין, הרצאה על אצ"ג
• קארין נויבורגר־טויטו, 120 שנה להולדת אצ"ג, אבי המודרניזם העברי, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2016
• חן מלול, "השולט בהר-הבית שליט על הארץ כולה": על אבן השיש שנשא אורי צבי גרינברג מהר הבית, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 15 במאי 2017
• גנזים, אגודת הסופרים, אורי צבי גרינברג כועס: לא רוצה נדבות, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 8 במאי 2017
• דן מירון, על שירת אצ"ג, לציון 120 שנה להולדתו | חלק א' | חלק ב' | חלק ג' | באתר הארץ, ספטמבר-אוקטובר 2017
• דן מירון, ‏"אימה כמו רקמה": הפואמה "אימה גדולה וירח" כטקסט מכונן בשירת אורי צבי גרינברג, אות 2, אביב 2012
• דן מירון, שלושה אזורי משמעות ב"רחובות הנהר", איגרת 43, נובמבר 2021
• ברוך פלח, א"צ גרינברג: בין מיסטיקה לקבלה, הרצאה בערב לזכר רבי שלמה מלכו, 2 בינואר 2020
• שלום לינדנבאום, 50 שנה להופעת "ירושלים של מטה" לאורי צבי גרינברג, בעיתון מעריב, 12 באפריל 1974
• שלום לינדנבאום, גורלו של הנבחר (המשך), 15 באוקטובר 1996
• אבידב ליפסקר, המוזה העשירית, חוליות 1, חורף 1993
• פרס ניומן מוענק לאורי צבי גרינברג, 1965, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• דן מירון, פגישות עם אורי צבי גרינברג ועם שירתו: פרקי זיכרונות | פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | באתר הארץ, אפריל 2024
• דינה פורת, אין זה מזיק, כמובן, לשחוט מספר מה של יהודים, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2024

משיריו

• שלושה שירים של אצ"ג, אתר הספריה החדשה
• שירים גנוזים: חותמת מקדשי השם; אביהם ואמם לא סגדו לחמה; החמה בראשי ההרים הקדושים; הם השאירו יבול; בעלי שמש בלב, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2019
• כעת, מעריב, 19 בנובמבר 1971
• בבואי חשבון, מעריב, 10 בדצמבר 1971

הערות שוליים

הקודם: גרשון שופמן

פרס ביאליק לספרות יפה 1947

הבא: מקס ברוד

הקודם: יעקב פיכמן

פרס ביאליק לספרות יפה במשותף עם יהודה בורלא 1954

הבא: משה שמיר

הקודם: יהודה עמיחי, ישורון קשת

פרס ביאליק לספרות יפה 1977

הבא: אבא קובנר